עבור הרצון של האדם להשיג אושר מוחלט ובשלמות, עבורו, העולם הזה, הוא הגיהנום. ואחת התרמיות הגדולות ביותר בעולם, היא שהעולם הזה קיים. כי אין שום עולם הזה כלל, כי כאן הוא הגיהנום. והאשליה היא, שיש עולם הזה, למרות שזהו הגיהנום עצמו. ולמה זהו הגיהנום? כי הגיהנום הוא מקום הסבל, וכאן הוא מקום הסבל. ואין הכוונה לומר, שכאן מבחינת המיקום הפיזי, הוא מקום הסבל. אלא, שהקיום עצמו, הוא עצמו מקום הסבל.

כי כל זמן שה"אני" של האדם קיים, הוא סובל. משום שתמיד היה הווה ויהיה, הוא מרגיש שחסר לו משהו. והמשהו שהאדם מרגיש תמיד בחסרונו, זאת השלמות של המציאות. שכל זמן שישות האדם נפרדת ממנה, הרי שהיא חווה בחסרונה.

וכדי שהאדם יסבול ולא יתמרד נגד הסבל, לכן קיימת האשליה שכאן הוא העולם הזה. כי כאשר האדם מתבונן קצת על מהות הקיום שלו, הוא רואה שהיא כולה סבל. ואז הוא רוצה לברוח מהקיום שלו ולחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא היה, דהיינו, אחדות המציאות. שאז האדם, בורח מגיהנום אל גן עדן.

ומאחר שהגיהנום הוא אכזרי, לכן נוצר התעתוע שקיים העולם הזה, כדי שהאדם לא ישים לב שמרמים אותו ושהוא כל הזמן סובל תמיד, מכך שתמיד חסר לו משהו כלשהו. בין אם זה שחסר לאדם משהו ממשי, ובין אם זה שהאדם לא רוצה ומפחד לאבד את הטוב שיש לו. דהיינו, שהאדם תמיד סובל מבפנים, ואף פעם לא טוב לו באמת מבפנים, בלי להיות תלוי בשום דבר. והאדם תמיד תלוי באיזה דבר חיצוני, שזאת מהות הסבל, חוסר השקט הנפשי הנצחי, שתמיד רוצה טוב יותר ממה שיש לו, ושתמיד מפחד שלא יקרה לו דבר רע / פחות טוב וכולי.

ובעולם הזה, אין, לא הייתה, וגם לא תהיה, שום שלמות. משום, שכל דבר שקיים, יש בו חיסרון כלשהו. משום, ששום דבר אינו מכיל את סך כל הדברים. ולכן כל מה שישנו, יש בו חיסרון, דהיינו, סבל נצחי. ולכן בעצם, העולם הזה הוא הגיהנום, במסווה של תחנת ביניים לגיהנום הבא או לגן העדן הבדיוני...

והנה, אעפ"כ, הגיהנום של העולם הזה ו/או כל גיהנום אחר, הוא גן עדן של ממש, עבור אלוהים עצמו. כי אחרת, אלוהים לא היה יוצר את העולם הזה. ואלוהים שהוא כל יכול, שהוא אינו חסר דבר, למרות שהוא בשלמות אינו חסר שום דבר, אעפ"כ הוא יצר את הנפרדות של העולם הזה, כי היא טובה מאוד עבורו. כך שהגיהנום, עבור האדם, הוא גן עדן, עבור אלוהים.

ומי שחווה את המציאות כאלוהים, גם הוא חווה את גן עדן, גם בגיהנום של העולם הזה. כי האדם מלא חסרונות תמיד. והחסרונות הם סבל גדול, עבור כל מי שהוא שקרן וטיפש. כי נפש האדם כל הזמן חווה חיסרון כלשהו, וזה סבל גדול, למי שרואה את המציאות בעין אמיתית. אבל עבור מי שכבר ניצח את המשחק ואת המלחמה באמת, הוא דווקא נהנה להפסיד ולחוות קשיים במשחק, משום שבעיניו זה הכל משחק.

כי כל זמן שהאדם מזדהה רק עם ה"אני" הנפרד שלו, הוא סובל מכל רגע של קיום שלו. וכל פעם בצורה אחרת, שבאה לידי ביטוי בכך, שכל הזמן יש לאדם רצון חדש וסבל חדש וכולי. אבל ברגע שהאדם יודע שהכל אחד ממש, והאדם יודע את זה מספיק חזק, עד כדי כך שהאדם מרגיש את זה, אז הידיעה הזאת גורמת לאדם לחוות את כל הנפרדות שלנו, לא כהעדר של השלמות, אלא כריבוי של השלמות...