ובו יתבאר דבר שיעודד את האדם לצאת מהייאוש, שבו רוב בני האדם בעולם נמצאים, והוא הייאוש, מלהשיג הנאה בחיים. כי מי שיתבונן היטב יראה, כי רוב בני האדם בעולם, עיקר השאיפה שלהם, היא לא לסבול. כי מי שלא מבין את משמעות החיים, החיים שלו הם מלאי סבל. והסבל, הוא לא בהכרח מחלות פיזיות וכיו"ב. אלא המחשבות שמציקות לאדם, הן עיקר הסבל.

כי כאשר אין לאדם שקט נפשי, הרי שזה סוג של סבל. ועיקר הסבל בחיים, הוא הסבל של המחשבות שמציקות לאדם. כי כאשר יש לאדם איזה כאב פיזי, האדם יכול להתמודד איתו, על ידי זה שהוא מסיט את מחשבתו וחושב על איזה דבר אחר. אבל כאשר המחשבות מציקות לאדם, אין לאדם להיכן לברוח. כי כל מה שהאדם עושה, המחשבות רודפות אחריו. ועיקר הסבל של האדם בחיים, הוא דווקא פנימי, בגלל מחשבות שמציקות לו וכיו"ב.

וכל אדם מטבעו, מנסה להיות מאושר. כי טבע האדם, הוא לחפש את הטוב וליהנות ממנו. וכל ילד קטן, מטבעו מחפש כל הזמן איך ליהנות ואיך להשיג עוד ריגוש ועוד התחדשות ואיך להשיג עוד הנאה ועוד איזה דבר שמעניין אותו. וכאשר האדם גדל, אז מסיבות שונות, גם המחשבות הרעות מתחילות לגדול עם האדם, ואז הן ממררות לאדם את החיים, כי הן לא נותנות לאדם מנוח.

והרבה מאוד אנשים בעולם, היו נותנים את כל רכושם וכספם, רק כדי לישון לילה אחד בשקט נפשי כמו תינוק רגוע, שישן ללא כל מחשבות טורדניות שמטרידות אותו, מה שנקרא "לישון כמו תינוק". כי גם כאשר יש לאדם כסף וכיו"ב, גם אז המחשבות מציקות לאדם. אולי הוא יאבד את הכסף? ואולי ערך הכסף ירד? ואולי העסק לא יצליח? וכיו"ב. וכל מה שיש לאדם בחיים, אף פעם האדם לא מגיע לשקט נפשי, כמו של תינוק קטן.

והשלמות האמיתית, היא כאשר האדם הבוגר, מגיע לשקט הנפשי של התינוק. כי התינוק, עדיין, כמעט ואין לו שכל. וכאשר אין שכל אין דאגות. כי השכל, מגדיר עבור האדם את הטוב ואת הרע. וכאשר אין הגדרת טוב ורע, וכאשר אין גם הגדרת רצון עצמי, על ידי זה אין לתינוק דאגות.

וככל שהאדם גדל וגם השכל של האדם גדל, כך גם הרצונות של האדם גדלים. וכל רצון שיש לאדם בכל נושא שהוא, האדם יוצר בכך טוב ורע. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, הוא בעצם באותו הרגע מגביל את הטוב שלו, לאותו הרצון. לדוגמא: כאשר האדם רוצה שהמציאות תהיה דווקא בצורה כלשהי, הרי שבעצם בכך יוצר האדם עבור עצמו מצב של טוב, כאשר המציאות תהיה כרצונו, ומצב של רע, כאשר המציאות לא תהיה כרצונו.

וככל שהאדם גדל, כך השיפוטיות השלילית של האדם כלפי המציאות גדלה, וכך האדם סובל יותר. מאחר שהאדם לא מקבל את המציאות כפי מה שהיא, אלא כל הזמן מנסה לשנות אותה. וגם כאשר המציאות היא כן כפי רצונו של האדם, גם אז, תמיד האדם רוצה לשנות את המציאות למשהו טוב יותר, ומפחד לאבד את מה שיש לו וכיו"ב.

וצורת החשיבה של האדם על החיים, צורת החשיבה הזאת, אחראית לסבל של האדם. והאדם כל הזמן מנסה להרגיש כמה שיותר טוב, וטוב שכך. אלא, שיש איזה מצב של ייאוש, שבו האדם מתייאש מכך שיום אחד הוא יהיה מאושר באמת. ואז האדם עוסק, באיך לסבול כמה שפחות. ובמקום שהאדם ינסה ליהנות בשלמות, האדם מוכן להסתפק בכך שהוא לא ירגיש רע.

והעניין הוא, שבמציאות שלנו יש טוב. ובמציאות שלנו, לא חייבים לסבול, ולא חייבים רק לא לסבול, אלא אפשר גם ליהנות ממש. כי יש בעולם שלנו טוב אמיתי, שנמצא בכל דבר. ועל האדם לא להתייאש מהרצון שלו להיות מאושר באמת בשלמות, ולא להסתפק, בכך שהוא לא סובל או סובל מעט.

כי בני האדם בעולם נמצאים בייאוש. בייאוש, מהאפשרות שיום אחד הם יהיו מאושרים באמת בשלמות. מהאפשרות שיבוא יום, שבו כל רגע יהיה רגע חדש של טוב חדש. יום שבו תהיה רק הנאה. יום שבו הכל יהיה טוב תמיד. יום שבו יהיה שקט נפשי אמיתי, גן עדן ממש, ללא שום חרדות, ספקות, מחשבות טורדניות, כעסים וכיו"ב. יום שבו הכל יהיה טוב באמת.

ורוב בני האדם בעולם, התייאשו מלחפש את המציאות הזאת שבה הכל טוב תמיד. ובני אדם מבחינתם מוכנים להסתפק, בכך שלא יהיה להם רע. או שיהיה להם רע כמה שפחות. וכל בני האדם נמצאים כל הזמן בדיכאון מתמיד ברמה כלשהי. והדיכאון בא לידי ביטוי בכך, שלא משנה מה שיש לאדם, הוא לעולם לא מאושר בשלמות.

וכאשר האדם מקבל שכל, והאדם קולט את הבעיה שבה כלל האנושות נמצאת, שהיא בעיית חוסר הסיפוק המתמיד, אז האדם נכנס לדיכאון עוד יותר גדול. כי האדם מבין שלא משנה מה שהוא יעשה, הוא לעולם לא יפטר מהרצון המציק, להשיג משהו אחר טוב יותר.

כי יש בתוך האדם, דבר שמשגע אותו. וזאת המחשבה, שכל הזמן גורמת לאדם לחשוב, שיש משהו אחר טוב יותר. ולא משנה מה יהיה מצבו של האדם, תמיד האדם ירגיש חוסר סיפוק עם כל מה שיש לו. וזאת בעיה רצינית וגדולה מאוד, בפרט עבור אלו שכן מחפשים את השלמות.

כי האדם בעצם מבין שכל מה שהוא יעשה, הוא לעולם לא ישיג תחושה של שלמות. כי גם אם יתנו לאדם את כל העולם ומלואו, וגם אם המציאות תהיה בדיוק כפי מה שהאדם רוצה, גם אז האדם לא יהיה מאושר בשלמות. וזאת בעיה רצינית. כי כאשר האדם מבין את זה, אז ממילא השאלה המתבקשת היא, מהי תכלית החיים? כי מאחר שאף פעם אי אפשר להשיג תחושה של שלמות, אז בעצם בשביל מה להתקדם? ומהי התכלית והמטרה, שאליה צריך האדם לשאוף?

והעניין הוא, כי בעולם שלנו יש שלמות. ויש שלמות אמיתית שבה לא חסר לאדם שום דבר. ושבה בכל רגע ורגע האדם רוצה את כל המציאות כפי מה שהיא בשלמות. בלי לרצות שום דבר אחר. מציאות, שבה הרצון של האדם לשנות את המציאות, הרצון הזה נעלם. ושבמקומו האדם פשוט זורם עם המציאות תמיד, וחי איתה בהרמוניה ובשלום תמיד. ואז יש לאדם סוג של רצון אחר, וכפי שכבר ביארתי את זה במקום אחר.

ומי שרוצה להשיג מציאות כזו, עליו להבין, שהשינוי, צריך להיות פנימי. כי מבחינה חיצונית, בכל מקרה האדם לעולם לא יהיה מאושר. וכדי שהאדם יהיה מאושר תמיד באופן רציף, עד לרמה כזו שבה כבר לא תהיה משמעות לאושר עבור האדם, לשם כך על האדם לשנות משהו בתוכו בצורת החשיבה שלו.

ומצד האמת, יש כאן עוד משהו פנימי. והוא, כי שינוי צורת החשיבה גם הוא לא מספיק. כי לחשוב חיובי ולראות את חצי הכוס המלאה וכל שאר הסיסמאות האלו, כל זה לא ממש עובד באמת. כי זה בסך הכל סוג של שקר עצמי, עבור מי שמחפש את השלמות.

כי תחושת הטוב, אמורה לנבוע מתוך האדם ולא על ידי מאמץ כלשהו. וכל זמן שהאדם מתאמץ לחשוב חיובי, וכל זמן שהאדם צריך להתאמץ אפילו ברמת המחשבה שלו כדי להיות שמח ומאושר, הרי שהאדם עוד לא מאושר. והאושר, או שהוא בא מעצמו לאדם, או שהאדם עדיין לא מאושר. כי מי שצריך להתאמץ כדי להיות מאושר, הרי שהוא והאושר זה עדיין שני דברים רחוקים.

והשינוי הפנימי, לא צריך להיות בצורת החשיבה, אלא בצורת ההבנה של האדם את המציאות. כי צורת חשיבה, אפשר לשנות. וגם הבנה, אפשר לשנות. אבל הבנה אמיתית, אי אפשר לשנות. כי מספיק שהאדם פעם אחת מבין את האמת של המציאות, ורואה את האמת ואת הסיבה שבגללה המציאות היא כפי מה שהיא בכל רגע מחדש, הרי שמאותו הרגע האמת הזאת הופכת להיות האדם עצמו, והאדם כבר לא יכול יותר לשנות אותה.

ולעשות שינוי פנימי אמיתי, פירושו, שהאדם מתחיל לנסות להבין את המציאות. שפירושו, שהאדם מתחיל לחפש את האמת לגבי עצמו ולגבי המציאות. ועל האדם לשאול את עצמו, מה באמת אני רוצה? מה באמת הסיבה שבגללה אני רוצה את הרצונות שלי? מהיכן מגיעות המחשבות שלי? מי אני באמת? מה התכלית של החיים שלי? וכיו"ב שאלות, שהאדם לא מהסס, אלא שואל אותן מתוך רצון אחד ויחיד, שהוא להבין את האמת כפי מה שהיא, בלי שום אינטרס אישי אחר...