כי גם ה"אני" של האדם, גם הוא חלק של משהו אחר גדול עוד יותר. ויש ישות אחת, שכוללת בתוכה גם את הגדרת ה"אני" של האדם וגם את כל שאר הדברים שכלפיהם האדם לא מרגיש "אני". ונסביר: כי אם נתבונן נראה, כי ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר תחושה.

וגם לתחושה הזאת יש אין סוף עוצמות. כי האדם יכול להרגיש תחושת שייכות ותחושת "אני", לא רק כלפי עצמו ממש, אל גם לגבי רכושו וכיו"ב. והאדם לדוגמה מרגיש יותר "אני" כלפי הראש שלו, מאשר כלפי הציפורן שלו. ומצד אחד שניהם זה "אני", אך מצד שני העוצמה של תחושת ה"אני" היא במינונים שונים כלפי כל דבר.

וכאשר יש לאדם משפחה וכיו"ב, האדם מרגיש סוג של "אני" גם כלפי המשפחה שלו. אך ה"אני" הזה הוא בעוצמה רגשית אחרת ממה שהאדם מרגיש "אני" כלפי עצמו. וכל ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר תחושה שבאה לידי ביטוי דרך הישות העצמית של האדם, שגם היא עצמה חלק ממשהו אחר.

ואם נתבונן נראה כי גם לגבי תחושת ה"אני" של האדם, יש המון עוצמות רגשיות. כי האדם יכול לקחת את כל הדברים שיש בעולם, ולדרג אותם לפי העוצמה של עד כמה הוא מרגיש שייך ומחובר לאותו הדבר או לא. ולדוגמה, הבית שבו גר האדם, הוא יותר "אני" כלפי האדם, מאשר בית שנמצא בקצה השני של העולם, ושאולי האדם אפילו לא יודע על קיומו.

ונמצא אם כן, כי יש אין סוף רמות עוצמה של "אני" של האדם. ורמות העוצמה של ה"אני" של האדם, נקבעות לפי המינון של הכוחות המנוגדים, שהם "אני" ו"לא אני". כי המינון והעוצמה של האני, הוא אפשרי רק על ידי המינון של שני ההפכים, שהם "אני" וההפך שלו שהוא "לא אני".

וזה בעצם אומר, שיש במציאות שני כוחות, "אני" ו"לא אני", שהם מגדירים בכל רגע ורגע מחדש את תחושת ה"אני" של האדם כלפי כל דבר ודבר. ולשני הכוחות האלו יש להם שורש. כי יש ישות אחת ודבר אחד, שבו אין הבדל בין "אני" לבין "לא אני".

והשורש של ה"אני" הוא התמונה המלאה של המציאות. שמנקודת מבטה הכל זה "אני". והשורש של ה"לא אני", הוא הנפרדות של המציאות. כי רק מצד האדם עצמו יכול להיות "לא אני". כי מנקודת המבט של התמונה המלאה, הכל זה "אני". ושני הכוחות האלו קיימים בו זמנית. כי בו זמנית גם האדם עצמו קיים כישות נפרדת מהמציאות, וגם המציאות עצמה קיימת כישות אחת שהיא לא רק ה"אני" של האדם כפי שהאדם חווה אותו מנקודת המבט העצמית שלו.

וגם ל"אני" וגם ל"לא אני" לשניהם יש שורש. כי יש שורש ונקודת חיבור שמחברת בין ה"אני" של האדם, לבין התמונה המלאה של המציאות. ויש ישות אחת, שהיא יותר גדולה מהתמונה המלאה של המציאות, והיא מכילה בתוכה גם את התמונה המלאה של המציאות, וגם את כל החלקים של התמונה המלאה של המציאות, כישויות נפרדות.

כי המציאות שלנו כוללת גם את התמונה המלאה של עצמה כישות אחת, וגם את כל שאר חלקי התמונה כישויות נפרדות. והתמונה המלאה האמיתית, היא זו שמכילה בתוכה גם את התמונה המלאה של המציאות כישות אחת, וגם את כל שאר הישויות כישויות נפרדות והכל בו זמנית כישות אחת.

ומי שרוצה לחיות טוב באמת ולהיות מאושר באמת ולהתחבר לציר ההנאה האין סופית ששם יש אך ורק טוב תמיד עד אין סוף, לשם כך עליו לעבור דרך נקודת האיפוס שהיא נקודת השורש של כל הדברים.

והנקודה הזאת היא הנקודה שנמצאת בין השכל של האדם לבין השכל הגדול יותר שיש מעל השכל של האדם. כי בשכל הגדול ביותר שמעל השכל של האדם, שם האדם מסוגל לתפוס במחשבתו את כל הישויות כולן כישות אחת. ובשכל האנושי המצומצם של האדם, בו האדם לא יכול בבת אחת לחשוב על דבר והיפוכו בשלמות בו זמנית באותו הרגע ובאותה המחשבה ממש.

כי הגבול של השכל האנושי, הוא שהוא לא מסוגל לחשוב בו זמנית על דבר והיפוכו. אבל בשכל הגדול יותר, ששם כל ההפכים הם ישות אחת, אז ממילא שם כן ניתן לחשוב על דבר והיפוכו בו זמנית בבת אחת. ושם בשכל הגדול יותר, אין דבר כזה דבר והיפוכו, כי שם בשורש הכל אחד ממש. ואין בכלל שום הפך של שום דבר. כי בשורש הכל אחד.

ומי שרוצה לחיות טוב, עליו להגיע לשורש של כל הדברים. שאז ורק אז האדם מבין את כל המציאות כולה ורואה את כל התמונה המלאה כולה, ומבין את השורש של כל הדברים כולם. ומי שרוצה להגיע לשורש הזה, עליו לחפש את האמת של כל דבר.

כי השורש של כל הדברים, היא האמת. והאמת היא השורש גם של השקר, כפי שכבר ביארתי במקום אחר, כי כל השקרים, הם רק ביטויים שונים של האמת. ובלי האמת שנמצאת בתוך השקר, לא היה קיום לשקר כלל. ומי שרוצה להשיג במחשבתו ולהתחבר לשורש של הכל, עליו למסור את נפשו על נקודת האמת של עצמו. דהיינו, ללכת אחרי נקודת האמת שלו עד הסוף במסירות נפש ממש.

וכאשר קשה לאדם ללכת אחרי נקודת האמת של עצמו במסירות נפש, העצה היעוצה היא שהאדם ינסה תמיד לעשות את הדבר הקטן ביותר שאותו הוא כן יכול לעשות. כי תמיד יש איזה משהו קטן שאותו האדם כן יכול לעשות, כדי ללכת אחרי נקודת האמת שלו.

ועוד עצה יעוצה כאשר קשה לאדם ללכת אחרי נקודת האמת של עצמו, היא שהאדם יברר היטב את נקודת האמת שלו. כי כאשר קשה לאדם ללכת אחרי הדבר שהוא מבין שזאת האמת שלו, על האדם לברר עם עצמו היטב את נקודת האמת עצמה.

והדרך לברר את האמת של כל דבר, היא על ידי זה שהאדם מחפש את הסיבה של כל הסיבות. כי השקר הוא דמיון שקיים ללא סיבה. והאמת היא הדבר שקיים עם סיבה. כי האמת היא הסיבה של עצמה. והשקר קיים ללא סיבה אמיתית ויציבה.

וכדי לחשוף את השקר וכדי לגלות את האמת, לשם כך על האדם לחפש את הסיבה של כל דבר. לדוגמה: על האדם לשאול את עצמו מה הסיבה שבגללה אני רוצה דבר מסוים? ומה הסיבה שבגללה אני מרגיש רגש כלשהו בצורה כלשהי ובעוצמה כלשהי? ומה הסיבה שבגללה אני חושב דווקא בצורה כלשהי? ומה הסיבה שנדמה לי שהאמת היא כך ולא אחרת?

וכל סיבה שהאדם מוצא, עליו להמשיך לחקור ולגלות את השורש של הסיבה הפנימית יותר. לדוגמה: אחרי שהאדם מצא סיבה כלשהי לדבר כלשהו, עכשיו על האדם לשאול את עצמו, מה הסיבה של הסיבה עצמה? ז"א האם זאת סיבה אמיתית ומספיק חזקה? האם יכול להיות אחרת? אולי ההפך הוא הנכון?

ועל ידי זה שהאדם שואל את עצמו תמיד אולי ההפך הוא הנכון, על ידי זה האדם חושף את האמת ומעלים את השקר. כי השקר והשקרנים ומנהיגי השקר, הם מפחדים משאלות. כי כאשר האדם שואל שאלות, אז הוא חושף את האמת. והדרך המהירה ביותר של האדם לגלות שדבר כלשהו הוא שקר, היא על ידי זה שהוא קולט שבאותו המקום לא מעודדים שאלות.

כי האמת אין לה מה להסתיר, והיא מעודדת שאלות כדי שיכירו אותה. כי השאלות מבררות את האמת. אך השקר מפחד משאלות. כי השאלות יגרמו לו להיעלם. ומנהיגי השקר, הם מלמדים את האדם לא לשאול שאלות. כי הם מפחדים שהאדם יגלה שהם משקרים.

וכאשר האדם מגיע לתפישת חיים כלשהי, או למישהו כלשהו, או לדבר כלשהו, והוא קולט ומבחין שאותו הדבר לא מעודד שאלות. ולא רק שולל שאלות, אלא לא מעודד שאלות, על האדם להבין שהוא עומד מול שקר ולא מול האמת. כי האמת לא רק שהיא לא מפחדת משאלות, אלא שהיא מעודדת אותן. כי הדרך היחידה לגלות את האמת, היא על ידי שאלות.

ולכן, כאשר האדם מגיע למקום שבו לא מעודדים את האדם לשאול שאלות, על האדם להבין מיד שהוא הגיע למקום של שקרנים ומנהיגי שקר. כי השאלות הן גזר דין המוות של השקר. כי השאלות מבררות את האמת ומוציאות את השקר להורג. ולכן השקרנים מפחדים ביותר מכך שהאדם ישאל שאלות.

ומי שרוצה לחיות טוב באמת, עליו לעבור דרך נקודת האיפוס של כל הדברים. ונקודת האיפוס של כל הדברים, היא נקודת האמת שהיא השורש של הכל. והדרך להגיע לנקודת האמת הזו, היא על ידי זה שהאדם מרגיל את עצמו כל הזמן לשאול שאלות על כל דבר.

וגם על דברים שנדמה לאדם שהם ברורים, על האדם לשאול את עצמו, מי אמר שזאת האמת? אולי זה שקר? אולי זו טעות? אולי זאת אמת לא מדויקת? אולי יש אמת אחרת גדולה יותר? ואולי כולם טועים? והאם זה שכולם אומרים משהו, האם זה הופך אותו לאמת?

כי האדם נולד כלוח לבן ללא כל ידיעת אמת או שקר כלשהי. ועל האדם להתבונן היטב ולראות שהוא אכן רואה את האמת. וזה על ידי זה שהאדם חוקר ושואל שאלות ומחפש את הסיבה של כל דבר.

ועל ידי זה האדם מגיע לשורש של המציאות, מיישר קו עם המציאות, מתחיל לחוות את המציאות כפי מה שהיא באמת, ואז האדם מתחבר לציר ההנאה האין סופית של המציאות עד אין סוף.

תוספת: ולמי שלא הבין, לכל ההפכים שיש בעולם יש להם שורש. וגם תהליכי הסיבות שלנו, גם לו יש שורש. כי יש בעולם שלנו שני כוחות. והכוח הראשון הוא ה"סיבה" והכוח השני הוא ה"אין סיבה". ושניהם הפכים. ושניהם קובעים את רמת המינון והעוצמה והחוזק של כל הסיבות השונות שיש בעולם.

ולשני הכוחות האלו יש שורש אחד, שהוא כולל בתוכו את הכוח של ה"יש" סיבה ואת הכוח של ה"אין" סיבה. ובשורש של הכל אין הבדל בין "יש" ל"אין" סיבה. ואין הכוונה לומר שאין סיבה לשום דבר, או שיש סיבה לכל דבר, אלא הכוונה לומר שבשכל הגדול יותר, שם אין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר.

כי בשכל הגדול יותר, שם ורק שם בשכל שמעל השכל, שם האדם מסוגל לתפוס את השורש של הכל. ובשורש של הכל, שם אין הבדל בין סיבה לבין אין סיבה, או בין סיבה לבין תוצאה או בין לפני לבין עכשיו לבין אחרי וכל כיו"ב. כי גם למרחב זמן יש שורש. כי הזמן לדוגמה הוא הבדל התחושה שבין העבר הווה ועתיד. וגם לתחושות האלו יש שורש.

ולכל האירועים שבעולם יש שורש. וההבדל שבין האירועים השונים, הוא זה שיוצר את הזמן. ובשורש של כל האירועים, אין הבדל בין כל האירועים שקרו בעבר לבין אלו שקורים בהווה לבין אלו שיקרו בעתיד. וזהו השורש של הזמן. כי שם לזמן יש שורש. ובשורש של המציאות, שם אין הבדל בין לפני לבין עכשיו לבין אחרי.

ובשורש של המציאות, אין הבדל גם בין מקומות שונים. כי גם למרחב המקום יש שורש. כי המקום נוצר על ידי התחושה השונה שיש בין המקומות השונים. אבל בשורש של התחושה הזאת של המקום, שם אין הבדל בין המקומות השונים.

ובשורש של המציאות, לא רק שאין הבדל בין רגעי הזמן שבציר הזמן ולא רק שאין הבדל בין המקומות השונים שבמרחב המקום, אלא שם גם אין הבדל בין מרחב המקום לבין ציר הזמן. כי גם למרחב המקום ולציר הזמן, גם להם יש שורש. כי בשורשם (לפני המפץ הגדול / לפני בריאת העולם), שם לא אין הבדל בין המקום לבין הזמן. כי שם הכל אחד.

וזאת נקודת האיפוס של המציאות, שהיא השורש של המציאות. שאותה תופש החכם האמיתי בשכלו, שהוא מחובר לאמת בשלמות והוא יודע ומבין את השכל שיש מעל השכל, שבו ניתן לתפוס את שורש המציאות, שבו הכל אחד. ויש שכל גדול עוד יותר, שבו גם אין הבדל בין השכל האנושי, לבין השכל שמעל השכל. והוא השכל של החכם, שמאחד את שני סוגי השכל.

כי בשכל הגדול יותר, שם גם אין הבדל בין נפרדות לבין אחדות. כי יש את השכל האנושי שבו לדוגמה יש הבדל בין רגעי הזמן ובין המקומות השונים ובין הזמן לבין המקום. ויש את השכל הגדול יותר שבו אין הבדל בין רגעי הזמן לבין המקומות השונים, ושבו אין הבדל בין זמן לבין מקום. וגם לדוגמה אין שם שום הבדל בין סיבה לבין תוצאה, או בין "יש" סיבה או "אין" סיבה. או בכלל אין שם שום הבדל כלל בין "יש" לבין "אין". כי בשורש של הכל, שם אין הבדל בין ה"יש" לבין ה"אין", כי שם הכל מחובר.

ובשכל הגדול ביותר שהוא השכל של החכם האמיתי, שם גם אין הבדל בין שני סוגי השכל האלו. שהיא השלמות והחיבור של האחדות ושל הנפרדות. שבו בבת אחת האדם מסוגל להכיל בתוכו גם את שיא האחדות של השכל שמעל השכל, וגם את שיא הנפרדות שהיא השכל האנושי. וזאת שלמות השכל וכולי.

וכדי לזכות אליה, לשם כך על האדם להעמיק את עיונו בשכל של החכם האמיתי, ולחפש את האמת, ולוודא שהוא מבין את עומק פנימיות כוונת החכם האמיתי וכולי.